תנ"ך על הפרק - דברים כ

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

ונגש הכהן. זה כהן משוח מלחמה, או אינו אלא כל כהן שירצה, ת"ל ודברו השוטרים, מה שוטרים בממונה אף כהן בממונה ^אר"ל כהן שממנים אותו, אבל סתם כהן באה לו כהונתו מירושת אבות. , ואימא כהן גדול, דומיא דשוטר, מה שוטר שיש ממונה על גביו אף כהן שיש ממונה על גביו, ואיזה הוא, זה כהן משוח מלחמה ^בואעפ"י דגם כהן גדול יש לו ממונה על גביו, המלך, אך בעבודתו אין לו עליו ממונה. .
(סוטה מ"ב א') ונגש הכהן. משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר, שנא' כאן ונגש הכהן ונאמר להלן (פ' יתרו) ומשה נגש אל הערפל, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש ^גהנה במשנה יליף שהי' מדבר בלשון הקודש מלשון ודבר, דכאן כתיב ודבר אל העם ובפ' יתרו כתיב משה ידבר [ויובא בדרשה הבאה]. ויש להעיר נ"מ בין דרשת המשנה ובין דרשת הגמרא הירושלמית, דלדרשת המשנה היו גם השוטרים צריכים לדבר בלה"ק כיון דגם בהו כתיב הלשון דבור, דדברו השוטרים, משא"כ לדרשת הגמרא בירושלמי היה מדבר רק הכהן, כיון דהלשון ונגש כתיב רק בי'.
אך לפי האמת קשה טובא איך תחלוק הגמרא על המשנה, אחרי שבמשנה מפורש דילפינן בגז"ש מן ודבר, וכמדומה שלא מצינו דוגמת דבר זה, והמפרשים טרחו הרבה בזה ולא העלו דבר ברור.
ולכן נראה דבאמת ס"ל גם להגמרא ירושלמית דעיקר הדרשה הוא בגז"ש ודבר, אך מפני כי בירושלמי כאן מקשה על גז"ש זו מק"ש דכתיב בה ודברת בם וקיי"ל דבכל לשון נאמרה, וא"כ מה ראית לרבות מן משה ידבר ולא מן ודברת דק"ש, על זה מפרש משום דעוד דוגמת לשון אחד כתיב בפרשת משה ידבר ובפרשה זו, והיינו כאן כתיב ונגש הכהן והתם כתיב ונגש משה, ולכן ילפינן יותר מלשון ידבר שבשם מאשר ודברת שבק"ש, ולפי"ז באמת עיקר הלמוד הוא מגז"ש דבור דבור, ורק הגז"ש ונגש באה להסביר ולבאר מה שמבכרין הלמוד מן דבור זה על דבור דק"ש. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"א) ודבר אל העם. נאמר כאן ודבר ונאמר להלן (פ' יתרו) משה ידבר, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלה"ק ^דהדבור שלהלן בודאי בלה"ק הוא, דהתורה נתנה בלה"ק כנודע וכדמוכח מכמה מקראות שבתורה, כמו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה והרבה כאלה, וכתיב שם והאלהים יעננו בקול ודרשינן בקולו של משה, וא"כ הי' דבורו של משה ג"כ בלה"ק. ומה ששייך עוד לדרשה זו בארנו בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(סוטה מ"ב א') שמע ישראל. מאי שנא שמע ישראל ^הלא נתבאר מאי קשה לי' בלשון זה והא כהאי גוונא טובא איתא, והוא לשון ישר מכוון לענינו. ונראה דדייק מדפתח בלשון יחיד שמע ישראל וסיים בלשון רבים אתם קרבים היום, וכן כל הפסוק, ולא כמו בפ' שמע ישראל שבפ' ואתחנן דכל לשון הפרשה נמשך אחר לשון זה לדבר בלשון יחיד, ואהבת וכו', וכן בפ' עקב (ט' א') שמע ישראל אתה עובר היום וידעת היום וכו'. , א"ר יוחנן משום רשב"י, אמר להם הקב"ה לישראל, אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם ^ויתכן לומר דרשב"י לשיטתו במנחות צ"ט ב' אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה, ותורה אגוני מגנה ומצלת. .
(סוטה מ"ב א') על איביכם. על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם ^זתפס בלשון ומליצה זו עפ"י הכתוב בדה"י ב' כ"ח במלחמת בני יהודה ובני אפרים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון, ואף שהנביא צוה להם רק שיושיבום, בכ"ז עשו יתרה מרחמנות יתירה, ועל זה אומר כאן, כי לא יצאתם למלחמה על אחיכם, כי אז לא תרעו כל כך לעצמכם אם תתרפו ביום קרב, כי אעפ"י שתפלו בשביה ירחמו עליכם משא"כ באויביכם הנכרים כדמפרש, ובכן צריכים אתם להתעורר ולהתחזק שתנצחום. ויתכן דכל עיקר קריאה זו, הי' כדי לעורר הלבבות. .
(שם שם) אל ירך וגו'. אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, אל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין ^חהגפת תריסין הוא הכאת המגינים זה בזה להשמיע קול ולאיים, ושפעת קלגסין הוא רננת חיל המלחמה. ובלשון יוני קלגס הוא קול תרועה. , אל תחפזו מקול קרנות ואל תערצו מפני קול צווחות ^טמההורגים ונהרגים. .
(שם שם) אל ירך וגו'. ת"ר, פעמים מדבר עמם, אחת בספר ^יבגבול ארצם שיצאו ממנה למלחמה. ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר, שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין, מגיפין ומריעין, צווחין ורומסין ^יאדריש כפילת ענין ההתחזקות בארבע לשונות כנגד ארבע פעולות של הגוים במלחמה המפילים אימה. ומבואר מכאן דעוד קריאה אחת היתה קודם כל הדברות המפורשות, והוא שהי' אומר שיכינו עצמם לשמוע הדברות של השוטרים, וכ"מ בתוספתא בזה"ל, בספר מה הוא אומר ילך וישמע דברי מערכי המלחמה, וצ"ל דהי' זה לחז"ל בקבלה, וסמכו זה על כפל הלשון ודבר אל העם ואמר אליהם, ומפרש ודבר אל העם שהי' מזמין אותם לשמוע הדברים שבסמוך, ואח"כ מפרש שהוא הי' אומר אתם קרבים היום למלחמה וכו', והשוטרים דברו מי האיש אשר בנה בית וכו', ומתבאר דדברות השוטרים הי' קודם לדברי הכהן שמע ישראל וכו', שהרי השוטרים היו אומרים בעת שהיו עוד כל היוצאים, והכהן הי' אומר לאחר שכבר חזרו החוזרים, ולפי"ז מתבאר כמ"ש בירושלמי פ"ח ה"א שאין הפרשה אמורה על הסדר. ולהרמב"ם בפ"ז ה"ב ממלכים דרך אחרת בזה ועמלו המפרשים בה ועדיין לא נתבררה, ומדעת הירושלמי שזכרנו לא זכרו כלל, ומה שנראה לנו בזה כתבנו, ודברי התוספתא וירושלמי שהבאנו מסייענו, ודו"ק. .
(שם שם ב') כי ה' אלהיכם. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום ^יבזה הוא נתינת טעם למאמר הקודם אל ירך לבבכם אל תיראו וכו', ואמר למה כן, מפני שאתם באים בנצחונו של מקום, והוא יושיעכם. .
(סוטה מ"ב א') ההלך עמכם. זה מחנה הארון ^יגר"ל מחנה ישראל הלוחמים שהביאו הארון עמם ששברי הלוחות מונחים בתוכו, ובירושלמי איתא ויש אומרים זה השם הניתן בארון. .
(שם שם) ודברו השוטרים. יכול דברים של עצמן, כשהוא אומר (פ' ח') ויספו השוטרים הרי דברים של עצמן אמור, הא מה אני מקיים ודברו השוטרים – בדברי משוח מלחמה, הא כיצד, כהן מדבר ושוטר משמיע ^ידר"ל הלשון ויספו משמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם, והרי דברים של עצמן אמור, שהדבר הזה לבדו הם מוסיפים על של כהן, מדעד השתא גבי נטע וגבי ארש אשה לא כתיב ויספו והכא כתיב ויספו ש"מ שעד הנה דברי כהן ואת זו הם מוסיפין. ונראה דצ"ל ושוטרים משמיעים בלשון רבים דהלא לתכלית זה שישמעו כל המחנות דברו הרבה השוטרים כדכתיב ודברו השוטרים. וע"ע בדרשה הבאה. .
(שם מ"ג א') ודברו השטרים. תני חדא, כהן מדבר ושוטר משמיע, ותניא אידך כהן מדבר וכהן משמיע, ועוד תניא, שוטר מדבר ושוטר משמיע, הא כיצד, מן ונגש הכהן עד ודברו השטרים כהן מדבר וכהן משמיע ^טור"ל מן שמע ישראל עד להושיע אתכם מדבר כהן משוח מלחמה וכהן אחד משמיעם לכל המחנה בקול רם. , מן ודברו עד ויספו (פ' ח') כהן מדבר ושוטר משמיע, ומן ויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ^טזולדעת הרמב"ם בפ"ז ה"ג ממלכים הי' שוטר אחד מדבר ושוטר אחד משמיע. ונראה הטעם בזה כדי שתצא ההכרזה יותר מבוררה, שכן מטבע הדברים כשהאחד שונה דברי חבירו יוצאים הדברים יותר מבוררים מאשר יצאו בדברי המדבר הראשון. .
(שם שם) אשר בנה בית. ת"ר, אשר בנה, אין לי אלא אשר בנה, לקח וירש וניתן לו במתנה מניין, ת"ל מי האיש אשר בנה בית – מכל מקום ^יזדהא על כרחך אשר בנה לאו דוקא הוא, דלא כל אדם יכול לבנות בידיו, אלא הכונה שהמציא לו בית חדש, ותפס הלשון אשר בנה ע"ד ההוה, שכן דרך השגת בנין חדש ע"י בנין בהוצאת כספו, אבל אין ה"נ אם באה לו בדרך אחרת כגון בקנין ובירושה ובמתנה, וכן צ"ל בטעם הדרשה בסמוך גבי נטיעת כרם, יעו"ש. והגרש"ש כתב דדייק מלשון אשר דרבויא הוא, ולפי מש"כ א"צ לזה. וע' מש"כ בפ' הסמוך אות כ"ח לענין בית השותפין. .
(שם שם) אשר בנה בית. אין לי אלא בית, מניין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, ת"ל אשר בנה – מכל מקום, יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת, ת"ל בית, מה בית הראוי לדירה אף כל הראוי לדירה ^יחטעם הרבוי בית התבן ובית הבקר וכו' נראה משום דכל אלה הם בנינים חשובים שאדם שוקע עצמו בבנינם, משא"כ בית שער אכסדרה ומרפסת נעשים רק להלך דרך בם ואינם חשובים. .
(שם שם) בית. בנה בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו חוזר עליה ממערכי המלחמה, מאי טעמא, בית כתיב ^יטובשיעור כזה אינו חשוב בית, ועיין מש"כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בפ' ואתחנן בפ' וכתבתם על מזוזות ביתך. .
(סוכה ג' ב') בית חדש. פרט לשנפל ביתו ובנאו ^כואתיא כר' יהודה במשנה סוטה מ"ג א' דהסותר ביתו ובנאה לא היה חוזר, ואף כי הרמב"ם בפי' המשנה שם כתב דאין הלכה כר"י, אכן כבר תמה עליו המל"מ בפ"ז ה"ת ממלכים דהא אינו מבואר כלל דרבנן פליגי עלי', ועוד יש כמה ראיות דהלכה כותי', יעו"ש. –
ומה שכתב שם המל"מ וז"ל, נראה דהוא הדין גבי בית שאם מכרו וחזר ולקחו אינו חוזר כמו במחזיר גרושתו, ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה [כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, פ' תצא] וממעטינן מחזיר גרושתו, אבל גבי בית דליכא מיעוטא דחדש אפשר דאפילו מכר וחזר ולקח חוזר, עכ"ל. וכמה נפלאו הדברים, שהרי גם בבית כתיב בפסוק זה חדש, ושגיאות מי יבין. .
(ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד) ולא חנכו. לא חנך לא כתיב אלא ולא חנכו, פרט לגזלן ^כאוכגון דעבד תשובה ויהב דמי ובכ"ז כיון דמעיקרא בגזלה באה לידו אינו חוזר, ועי' בסוגיא. .
(סוטה מ"ג א') ולא חנכו. פרט לבונה בית בחוץ לארץ שאינו חוזר, דכתיב ולא חנכו, את שמצוה לחנכו, יצא זה שאין מצוה לחנכו ^כבע' במג"א סי' תקס"ח ס"ק ה' דהסעודה שעושין בחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה ולא בחו"ל, והאחרונים הביאו כמקור לזה מירושלמי זה, ולדעתי אין כל ראי' מכאן, כיון דפרשה זו וענין זה איירי בא"י ובודאי שאסור לצאת מא"י לחו"ל, משא"כ כשאנו בגלות, וע"מ הסברא נוטה לדינו של המג"א דהא עכ"פ אין מצוה בהתישבות בחו"ל. .
(ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד) ואיש אחר יחנכנו. יכול אחר בנו או בן דודו, נאמר כאן אחר ונאמר להלן ואיש אחר יקחנה, מה אחר דלהלן נכרי אף אחר שבכאן נכרי ^כגר"ל איש זר, וכן נדרש בסמוך בנטיעת כרם. ואמנם בכלל לא נתבאר לי כל ענין דרשה זו, כי לפי"ז יתחייב שאם יודעין אנו בודאי שבנו יחנך הבית ויחלל הכרם אז לא ישוב זה ממערכות המלחמה והוא חדוש נפלא שלא שמענו מעולם, וצ"ע רב אף כי עפ"י הסברא יש להטעים דבר זה דאין לבו של אדם כואב רק אם איש זר יורש אותו. [ספרי]. אשר נטע. אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, והני מילי בהרכבת היתר אבל בהרכבת איסור אינו חוזר ^כדהרכבת איסור מין בשאינו מינו, ויתבאר זה בסמוך בדרשה ולא חללו. .
(סוטה מ"ג א' ב') אשר נטע. ת"ר, אשר נטע, אין לי אלא אשר נטע, לקח וירש וניתן לו במתנה מניין, ת"ל ומי האיש אשר נטע ^כהעיין מש"כ בפ' הקודם אות י"ז וצרף לכאן. .
(שם שם ב') כרם. ת"ר, אין לי אלא כרם, מניין לרבות' חמשה מיני מאכל ואפילו משאר מינין, ת"ל אשר נטע ^כופחות שבכרמים הוי חמשה אילני מאכל, וסתם נטיעות כולל כל הדומה לכרם, ומ"ש כרם בהוה נקיט. , יכול שאני מרבה הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק ת"ל כרם ^כזלא ידעתי למה צריך למעט אילני סרק תיפק לי' דכתיב ולא חללו ואילני סרק אינם שייכים בחילול, וי"ל. .
(שם שם) כרם. אמר רב פפא, כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו ממערכי המלחמה, מאי טעמא, כל חד וחד לא קרינא ביה כרמו ^כחר"ל כרמו המיוחד לו, שאין לך בו גפן שאין לשנים חלק בו, ולא דמי למה דקיי"ל חמשה אחים ומת אחד מהם בלא בנים כולם חוזרין משום זקוקת היבמה, כמבואר בסמוך, יען דעכ"פ לבסוף לא תנשא אלא לאחד. והנה לענין בית לא נתבאר איך הוי הדין בבית של שני שותפין, וי"ל דשאני בית שבודאי יש לכל שותף מקום מיוחד לדירה שפיר קרינן ביתו, משא"כ בגפנים הוי השותפות בכל גפן ובכל ענף. .
(שם שם) ולא חללו. ולא חלל לא כתיב אלא ולא חללו, פרט למבריך ולמרכיב, והני מילי הרכבת איסור אבל הרכבת היתר חוזר ^כטעיין מש"כ לעיל אות כ"ג, והלשון ולא חללו מוסב על אשר נטע כרם וכמו דהנטיעה בהיתר כך צריכה להיות ההרכבה בהיתר, דהיינו מין במינו. .
(סוטה מ"ג ב') ולא חללו. פרט לנוטע כרם בחוץ לארץ שאינו חוזר, דכתיב ולא חללו, את שמצוה לחללו, יצא זה שאין מצוה לחללו ^לזה פשוט במס' מעש"ש שכרם רבעי בחו"ל אין נוהג בו חילול, וע' מש"כ בפסוק הקודם אות כ"ב. .
(ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד) אשר ארש אשה. ת"ר, אשר בנה בית, אשר נטע כרם, אשר ארש אשה, למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה ^לאוכתב מהרש"א וז"ל, למדה תורה ד"א שמי שיש לו יעשה כסדר הזה לישא אשה באחרונה, עכ"ל. מבואר מדבריו דרק מי שיש לו להוציא על הכל ינהוג כסדר הזה, אבל מי שאין לו רק על אחת מאלה אפשר שיברור מה שנחוץ לו יותר, ובאמת כן הסברא נותנת, דאל"ה מי שהוא עני לא ישא אשה לעולם, ומצינו בכתובות ס"ז ב' יתום שבא לישא אשה שוכרין לו ממעות צדקה בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה, מבואר דרק אלה נותנין לו ולא יותר, לא קנין בית ולא מטע כרם ולא פרנסה. וע' בתוספתא פ"ח דסוטה, וצ"ע. –
ועיין ברמב"ם פ"ה הי"א מדעות הביא מאמר הגמרא שלפנינו רק עם ערבוב הסדר, הקדים כרם לבית והקדים הפסוק אשר נטע כרם לאשר בנה בית, ועם כל השתדלות המפרשים ליישב דבריו לא הונח לנו, יען מאן ספין להפך הסדר שבגמרא המיוסד על סדר פסוקי התורה בסברות בודדות בעלמא. .
(סוטה מ"ד א') אשר ארש אשה. ת"ר, אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואפילו שומרת יבם ^לבנראה דדריש דאל"ה הול"ל אשר ארש בתולה, וע"ל בפ' תצא בפ' כי יקח איש אשה חדשה. , ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה כולן חוזרין ^לגר"ל אעפ"י שלא ייבם רק אחד בכ"ז כולן חוזרין. והטעם בזה נראה משום דהמצוה חלה על כולם שאם לא ירצה הגדול לחלוץ חוזרין על שלאחריו וכן להלאה, ונמצא שכולם בכלל מצוה, ומבואר עוד במשנה שגם אם הוא כבר במלחמה ושמע שמת אחיו חוזר. .
(שם שם) אשה. תניא, מניין לרבות בחור שנשא אלמנה ואלמן שנשא בתולה, ת"ל אשה מכל מקום ^לדואלמון שנשא אלמנה לא קתני ומשמע דהוא אינו חוזר, וצ"ע הא בשמחה גם הם חייבים. וע"ע לקמן בפ' תצא בפסוק כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ממעט מחזיר גרושתו, וע' מש"כ שם ובאות הסמוך. .
(ירושלמי סוטה פ"ח ה"ו) ולא לקחה. ולא לקח לא כתיב אלא ולא לקחה, פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר ^להדהלשון ולא לקחה משמע לקיחת היתר, לקיחה הראויה בה, וצ"ע ל"ל מיעוט זה תיפק לי' דבעמוד והוציא קאי, ומהיכי תיתא שיחזור עליה, ובספרי כאן איתא ולא לקחה באשה הראויה לו, פרט למחזיר גרושתו ואלמנה לכה"ג וכו', ונראה פשוט דהמלות פרט למחזיר גרושתו ט"ס הוא ומיותרים, ונשתרבבו לכאן מפרשת תצא דדרשינן התם כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, חדשה – פרט למחזיר גרושתו, ועיי"ש בספרי כי גם לשם נשתרבבו דברים מכאן.
ויש לעיין במיני נשואין שאין בהם לאו וחז"ל צוו עליהן, כגון שניות לעריות, וכן מי שיש לו אשה במדינה זו ונשא אשה במדינה אחרת שזה גורם לנשואי עריות [ע' יומא י"ח ב'] וכדומה מן הנשואין שמצוה להוציאן אם זה הוי בכלל נשואי איסור לענין לחזור ממערכות המלחמה, וראיתי בירושלמי סוטה פ"ח ה"ו הנושא את האילונית הואיל ואין מצוה לישב עמה אינו חוזר, והנה גם איסור איילונית הוא כעין איסורי נשואין שזכרנו, ולפי"ז מבואר שכל אלה אין חוזרים עליהם, וכן הסברא נותנת, דאחרי דהכונה דמי שארש אשה ולא לקחה ישוב לביתו ויקחנה [בנשואין], ואיך זה נאמר לו בכזו, חזור וקחנה, אחרי שחכמים צוו על הנשואין האלה. ואף כי הצווי הוא רק מדברי חכמים בכ"ז לא שייך שנאמר לו עבור על ד"ח. ואין זה שייכות למחלוקת התנאים בסוטה מ"ד ב' אם חוזר על עבירה דרבנן, יען דכאן בעבירה לכתחלה איירי, ודו"ק. .
(סוטה מ"ד א') ילך וישב לביתו. במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ^לומלחמת מצוה היא מלחמה בז' עממין ובעמלק ומכש"כ מלחמת יהושע לכבוש א"י, ומלחמת הרשות היא כדי להרחיב גבול א"י. ובספרי מסמיך זה על לשון הפסוק שבראש הפרשה כי תצא למלחמה, דלשון כי מורה בעלמא על רשות, כנודע. וע' במ"ר צו פ' ט'.
ועיין ביבמות ס"ה ב' דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, וכן בקדושין ב' ב' אין דרכה של אשה לצאת למלחמה, ולפי"ז צ"ע הלשון שבכאן אפילו כלה מחופתה, וצ"ל דאין הלשון בדוקא, אלא הוא ע"ד מליצת הכתוב (יואל ב') יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה, והכונה שנשבתה כל שמחה עד שהכלה שבה מחופתה לביתה מפני שחתנה יוצא למלחמה, וע"ע לפנינו בפ' בראשית בפסוק וכבשוה ולקמן בפ' תצא בפסוק לא יהיה כלי גבר על אשה. –
ודע כי לא נתבאר אם זה הלשון ילך וישוב לביתו הוא רשות או חובה, וזה נראה פשוט דבירא ורך הלבב בודאי חובה היא וכופין על זה, יען כי בהשארו שם יוכל לסבב נזק להנשארים כמש"כ ולא ימס את לבב אחיו, אבל בהא דבית כרם ואשה לא נתבאר, ולפי הפשט הפשוט קרוב לומר דרשות הוא דזכות הוא שזכתה תורה, לאלה, ואם רוצין להשאר במלחמה רשאין.
אלא שראיתי בפי' רשב"ם על התורה כאן בפסוק ה' כתב וז"ל, ילך וישוב לביתו אם ירך לבבו וירע מזלו פן ימות במלחמה וגו', שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או אשתי או כרמי, ולכך גרם מזלי עתה ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות, ושלשה מעשים הזכיר, בית כרם ואשה, ולבסוף כולל כל הדברים מי האיש הירא ורך הלבב, בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים, עכ"ל. וכעין רעיון זה כתב הראב"ע בפ' ה'.
הנך רואה שמפרשים שגם סבת החזרה באלו השלשה דברים הוא בשביל יראה ורכות הלב, א"כ ממילא גם באלה השלשה דברים כופין לחזור, וזה דבר חדש, וצריך תלמוד.
ויש לי להביא ראי' דמי שמכריזין עליו לחזור מחויב לחזור ממ"ש בסוגיא כאן (ע"א) על הפ' דפ' תצא כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים [למלחמה] ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר, ופריך, ומאחר דכתיב ולא יעבור ל"ל עוד לא יצא בצבא ומשני לעבור עליו בשני לאוין, ע"כ. הרי מבואר מפורש דמי שפטור לצאת ויצא עובר בלאו, וה"נ כן. ואין לומר דשאני באשה חדשה, דהא כיון דטעם הדבר משום עגמת נפש, מאי שנא הכא והתם. .
(סוטה מ"ד ב') ואיש אחר יקחנה. מלמד שמיתת הבעל מתיר את האשה לשוק ^לזדזולת זה לא מצינו מקור מפורש לזה בתורה, ורק לקמן בפ' תצא יליף שם ממ"ד שם ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות, ואתקש מיתה לגירושין, יעו"ש. .
(קדושין י"ג ב') הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר, הירא ורך הלבב – כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ^לחבא להוציא מדרשת ר' יוסי הירא ורך הלבב מעבירות שבידו, וקיי"ל כר' עקיבא, ובספרי כאן איתא ר' יוסי אומר הירא ורך הלבב זה בן מ' שנה, ונראה דט"ס הוא וצ"ל בן ס' [ששים] שנה, וראי' שהרי עד ששים שנה היו נמנים אנשי המלחמה כידוע בכ"מ בתורה. .
(סוטה מ"ד א') הירא ורך הלבב. ממשמע שנאמר הירא מה ת"ל עוד ורך הלבב, לומר לך, שאפילו גבור שבגבורים וחזק שבחזקים והיה רחמן חוזר, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו ^לטובא להורות שהירא ורך הלבב אינם כפל ענין במלות שונות והיינו שהיראה באה מתוך רכות הלב או רכות הלב מתוך היראה, אלא שני דברים הן, ורכות היא מדת רחמנות שנמצאת גם בגבור ולב אביר. .
(תוספתא פ"ז דסוטה) ולא ימס. שמע קול קרנות והגפת תריסין וצחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו, חוזר, דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו ^מפירש"י מים שותתין לו על ברכיו מפני היראה, ויתבאר עפ"י מ"ש בסוטה ל"ו א' דמטבע האדם שמחמת פחד מתפתחים נקבי החוץ וכמ"ש בנדה ס"ו א' אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם, ומהאי טעמא דרשו במגילה ט"ו א' ותתחלחל המלכה שפרסה נדה, וע' בסוטה כ' ב' [ומ"ש בנדה ט' א' חרדה מסלקת הדמים – היא חרדה הבאה בהמשך זמן ולא מפחד פתאום], וכן יתבאר הפ' דיחזקאל (ז' י"ז) שמדבר מענין פחד מלחמה, כל ברכים תלכנה מים, והמפרשים פירשו שהוא ע"ד משל שתמסנה כמים מזיעת אימה, ולפי מש"כ א"צ לזה. .
(סוטה מ"ד ב') ופקדו וגו'. ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם, מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם ^מאר"ל לאחר שחזרו כל החוזרים ממערכות המלחמה כמבואר בפרשה, מתקנין את המערכות ופוקדין שרי צבאות בראש ובסוף המערכה [וזה נלמד בדרשה הבאה], ומפרש מהו פקודתן של שרי צבאות אלו שמעמידין זקיפין לפניהם וכו', כלומר גבורים ואנשי מדות. , וכל המבקש לחזור הרשות בידן לקפח את שוקיו, לפי שתחלת נפילה ניסה ^מבוכמש"כ (ש"א ל"א) וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וכו' והוא מפני שהניסה גורמת לנפילה, שרוחם נמוג וממילא מאבדין דרך. .
(שם שם א') בראש העם. אין לי אלא בראש העם, בסוף העם מניין, כדר' מאיר, דר' מאיר קרא לסופיה דחבל – רישא ^מגדכל אחד הוא ראש וסוף וה"נ שתי הקצוות נקראות ראש, וכלל הענין נתבאר בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(ירושלמי סוטה פ"ח ה"י) כי תקרב. מלמד שבמלחמת רשות הכתוב מדבר ^מדדבר ידוע הוא שהלשון כי מורה בעלמא על רשות וכמ"ש במ"ר פ' צו פ' ט' כל המצות כתוב בהן כי תראה כי תפגע כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק, וא"כ מכיון דכתיב כאן כי תקרב הרי בדבר רשות איירי, וע"ל בפ' ז' אות ל"ו. [ספרי]. אל עיר. אל עיר ולא לכרך ולא לכפר ^מהנסמך על המבואר בסמוך דכתיב כאן ימים רבים פירשו שלשת ימים, ושיעור מצור כזה הוא רק לעיר בינונית, דלכרך גדול צריך שיעור מרובה ולכפר – שיעור פחות מזה, וע' מש"כ בפ' מסעי ובפ' ואתחנן בענין ערי מקלט דשם עיר כולל רק עיר בינונית. ויש שפירשו דלכרך א"צ לקרוא לשלום דמיד ימרדו, ולכפר ג"כ א"צ דמיד יכבשוה, ולפלא בעיני שנפקד דין זה ברמב"ם. .
(שם) להלחם עליה. להלחם ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים ^מונראה דמדייק דכל אלה הדברים אינם כלולים במלה להלחם רק לצור, דבאופנים כאלה עושים מצור על האויב מסביב שיתום האוכל וכו' כנודע. ואמנם זה הוא רק בתחלה קודם שנדע אם יענו שלום, אבל אם לא השלמו אז צרים גם באופנים אלה, וכמש"כ בפ' הסמוך ואם לא תשלים עמך וצרת עליה. [ספרי]. אם שלום תענך. יכול אפילו מקצתן, ת"ל ופתחה לך, כולה ולא מקצתה ^מזר"ל יכול אפילו אם תענה לך רק במקצת פרטים תשלים לה ת"ל ופתחה לך כולה ולא מקצתה, וטעם הדיוק משום דכשנכנסין לתוכה הרי היא ברשות הנכנסין כולה. .
(שם) כל העם. לרבות כנענים שבתוכה ^מחכלומר אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות שנצטוית להחרימם אתה רשאי לקיימם. וטעם הדבר משום דכיון דהשלמו לך יקבלו עליהם עבדות ומסים, ופשוט דכל זה הוא רק בתנאי שיקבלו עליהם שבע מצות. .
(שם) למס ועבדוך. אמרו מקבלים עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים, אין שומעין להם עד שיקבלו זו וזו, שנאמר למס ועבדוך ^מטבספרי אין הלשון מכוון כ"כ והעתקנו בתיקון כפי הנאות לענין. .
(שם) וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה במיתת תחלואים ^נעיין מש"כ לעיל בפ' י' אות מ"ו. .
(שם) לא תחיה. מיתתן במה – בסייף ^נאפירש"י דכתיב בסיחן ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (פ' חקת) עכ"ל, וכמדומה שיותר הי' נאות להביא הפ' דיהושע (י"א) רק את כל האדם הכה לפי חרב לא השאירו כל נשמה, דשם כתיב זה סמוך ללא השאירו כל נשמה ככתוב לפנינו. .
(סנהדרין ס"ז א') החרם תחרימם. עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת מלחמה אסורה, תני [ובאיזו מלחמה] במלחמת יהושע, דכתיב כי החרם תחרימם ^נבבאור הדבר נראה, כי העיקר תלוי האסור והמותר בזה אם הניחוה מדעת שאז בטלוה, משא"כ אם הניחוה מחמת מקרה כמו משום פחד ובלהות מלחמה אז לא בטלוה ולכן אסורה, והבחינה לדעת את זה הוא כי אם היתה המלחמה לשעה באופן שאח"כ היו יכולים לחזור ולקבלה והם לא עשו כן ש"מ שעתה הניחוה ובטלוה מדעתם, אבל אם המלחמה היתה קיימת והיינו שגרשום משם ונתיישבו במקומם עד שלא היו יכולים עוד לחזור לשם שוב אין ראיה שבטלו להע"ז, יען די"ל דהא שלא קבלוה הוא מפחד מלחמה ועתה אין יכולים לחזור עוד. והנה מלחמת יהושע כנודע היתה מלחמה קיימת שישראל ירשום והחרימום, כי כך נצטוו כאן על זה כי החרם תחרימם, ונתקיים ענין זה בימות יהושע, ולכן מצייר זה במלחמת יהושע, וע"ע בירושלמי ציור עוד אופני היתר וכולם יתבארו ע"ד שכתבנו. .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ו) כאשר צוך ה'. לרבות את הגרגשי ^נגכי באמת נצטוו גם על הגרגשי ובס"ה על שבע אומות, ומה שלא נזכר בפירוש הוא מפני שמבואר באגדות שמעצמו פנה והלך לו, אבל מ"מ הוא בכלל הצווי מהקב"ה בדבר שבע אומות. [ספרי]. למען אשר וגו'. מלמד שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן ^נדובתוספתא פ"ח דסוטה איתא אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם ושבתוכה אין מקבלים שמחמת יראה עושים, ע"כ. מבואר דזה קאי רק על העובדי כוכבים היושבים חוץ מגבולי א"י. .
(סוטה ל"ה ב') ימים רבים. ימים שנים רבים שלשה, מכאן אמרו אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות מג' ימים קודם השבת ^נהכ"ה בשבת י"ט א', וטעם הדבר שאז מתחיל עיקר המצור בשבת, כי שלשת יעים יארך הכנת המצור. וע"ע בפ' הסמוך בדרשה עד רדתה. [ספרי]. לתפשה. לתפשה ולא להשביתה ^נוע' מש"כ לעיל פ' י' אות מ"ו. [ספרי]. לא תשחית. אבל בל תשחית דגופא עדיף ^נזכלל הדבר מאיסור בל תשחית ומקור השתלשלות שלו הוא כי לא רק במצור בלבד אלא בכל מקום הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותי אם הי' מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים כי לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. ובסמוך יתבאר כי זה כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, ר"ל חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם, ומטעם זה לא אילנות בלבד אסור להשחית אלא כל המשבר כלים או קורע בגדים או הורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר משום לא תשחית. וכתב הרמב"ם בפ"ו ה"י ממלכים דבאלו אין לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, ועיי"ש במל"מ מה שתמהו עליו בזה, ונראה בדעתו כי בכלל איסור לאו של מלקות אינו אלא באילנות משום דבדידהו מפרשת התורה מילתא בטעמא כי האדם עץ השדה, אבל בשאר דברים אף כי עובר בלאו אבל אינו לוקה עליהם, כי אינם מפורשים ממש בתורה.
ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ"י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא"כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו. ותימא בעיני למה השמיט הרמב"ם שם פרע זה דבל תשחית דגופא עדיף והוא כלל גדול בש"ס, ודוחק גדול לומר דכלל זה במה שכתב דרק המאבד דרך השחתה חייב, יען דלא הוי ליה להשמיט ולפרש גם ההיתר לכתחלה משום עדיפותא דגוף כדמשמע בגמרא, ובשו"ע נשמט כל דין דבל תשחית והיא פליאה גדולה, וע' בט"ז ליו"ד סי' קי"ז. .
(שבת קכ"ט א') לא תשחית. אר"א, שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי עובר משום בל תשחית ^נחעיין מו"ק כ"ה ב' דשיעור הקריעה טפח, וע' מש"כ בדרשה הקודמת. .
(ב"ק צ"א ב') כי ממנו וגו'. כי ממנו תאכל – זו מצות עשה, ואותו לא תכרת – זו מצות ל"ת ^נטומתבאר מזה כי הקוצץ אילנות טובות עובר בעשה ול"ת, כי כל לאו הבא מכלל עשה – עשה, והרמב"ן במנין העשי"ן שהוסיף על מנין הרמב"ם מנה [מצוה ו'] למ"ע כשיצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור, והוא על יסוד דרשה זו כי ממנו תאכל זו מ"ע, עכ"ד. ולדעתי אין כל הכרח לפרש כן ולהשיג על הרמב"ם, אלא הכונה פשוטה דכשקוצצין אילן עוברים על עשה ועל ל"ת מפני שראויה לאכילה אבל לא שתהיה מצוה ממש לאכול ממנה וזה לא שמענו.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ו ה"י ממלכים בענין זה וז"ל, אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין את המים מהם כדי שייבשו, עכ"ל. ולא העירו המפרשים מקור הדברים ממניעת אמת המים, והיה נראה לכאורה שלמד כן מפסוק דמלכים (ב' ג) והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, הרי דכך נוהגין במצור, אך הסתימה דהתם היא בכלל סתימת מים ולא העוברים דרך אילנות, ויש ליישב. [ספרי]. ואותו לא תכרת. הקוצץ אילנות טובות עובר בלאו, ואזהרתיה מהכא, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת ^סולדעת הרא"ש בב"ק צ"א ב' מותר לקוץ אילן גם בצריך למקומו, וצ"ל דגם זה נקרא לצורך האדם שבאופן כזה בטל איסור השחתה כמשכ"ל אות נ"ז. .
(מכות כ"ב א') כי האדם וגו'. א"ר יוחנן, מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ השדה הוא, אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרת, ואם לאו אותו תשחית וכרת ^סאר"ל אם ת"ח הגון הוא למוד ממנו ולא תכרות אותו, כלומר אל תסור ממנו והדבק בו, ואם לאו שטה מעליו ועבור ולא תדבק בו ובמדותיו.
והנה אין ספק אשר כל דרשה זו וכיוצא בה שבדברי חז"ל נאמרו ע"ד אסמכתא ורמז ומשל ע"ד המוסר והמדות, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים ועשו סימנים לכל דבר וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל לזכור הדבר, כנודע. ושם כ"א ב', ויותר שהי' קהלת חכם עוד למד דעת את העם, אגמרי' בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, וע' בשבת ק"ד ב' עשה סימנים לתורה, וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא תשתכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' ובשה"ג פ"א דע"ז, וע' מש"כ ס"פ תצא בענין זכירת עמלק, והארכנו במקום אחר בדרך חז"ל זו.
אמנם ראה זה חקרתי ומצאתי, כי אעפ"י שכן הוא, בכ"ז אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כ"פ בחבורנו, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעומק תכונת הלשון או הענין והסדר וכדומה.
וכאן הדקדוק פשוט, כי תלו חז"ל דרשתם בקושי לשון הכתוב כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, מה טעם במליצה זו, וכמו שהקשו וכי אדם עץ השדה הוא, ולכן מצאו מקום לסמוך ולרמז בזה דרשתם האגדית המבוארת כאן לרמז ואסמכתא בעלמא וכדרכם בקודש כמש"כ. –
ועל דרך הפשט יש לבאר הלשון כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, דהלשון כי האדם עץ השדה הוא מאמר המוסגר, ועיקר כונת הכתוב להורות, כי אעפ"י שהעץ מעכב ממך את העיר לבא לתוכה במצור, בכ"ז לא תכרות, ויהי' שעור הכתוב בזה ואותו לא תכרות [כדי] לבא לפניך במצור, יען כי האדם עץ השדה, ר"ל, כי חיי האדם מן העץ, וכדרש הבאה מספרי, ולכן צריך אתה להזהר שלא תשחית צרכי האדם. וכהאי גונא פרשנו פסוק א' בנביאים (ש"א כ"א) לשום לחם חם ביום הלקחו והובא לפנינו בס"פ אמור (כ"ד ו') וע"ע לעיל בפ' ואתחנן (ה' ה') בפסוק אנכי עומד בין ה' וביניכם, מש"כ שם קרוב לפי' כעין זה. .
(תענית ז' א') כי האדם עץ השדה. שחייו של אדם מן עץ השדה ^סבעיין מש"כ בסוף אות הקודם וצרף לכאן. [ספרי]. רק עץ וגו'. תניא, רק עץ אשר תדע – זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא – זה אילן סרק, וכי מאחר שסופינו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל הוא – להקדים סרק למאכל, יכול אפילו מעולה בדמים, ת"ל רק ^סגיתכן דמדייק יתור המלות אשר תדע, דדי הי' לכתוב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא, ולכן מפרש דהלשון אשר תדע מורה על הידיעה המוחלטת כי העץ הזה מעכב פתיחת המצור, ומכיון שאתה יודע בהחלט זה, הרי אין לך דבר שיעמוד לך למפגע ולעכוב אלא תקוץ אפילו עץ מאכל, וזהו שאמר רק עץ אשר תדע [כי היא מעכבת לך] ממילא זה אילן מאכל, ר"ל אפילו אילן מאכל, כי אין לך דבר שעומד בפני העכוב, והמלה זה שבכאן היא במקום מלת אפילו, וכמו שהי' אומר אפילו אילן מאכל, והלשון כי לא עץ מאכל הוא בא להורות להקדים סרק למאכל, שאם יש לפניך לקוץ אילן סרק וגם אילן מאכל כדי שתוכל לפתוח המצור אקוץ מקודם האילן סרק, כי פן ואולי יהיה די בכך ולא תצטרך לקוץ גם אילן מאכל, ורק אם דמי האילן סרק שוה יותר לבנין משבח האילן מאכל מותר לקוץ מקודם האילן מאכל, דכן משמע הלשון רק עץ אשר תדע שמבואר שלכתחלה צריך לקצץ אילני סרק ורק כשאינו מספיק אז מותר לקוץ גם אילני מאכל ווכמש"כ, ובזה הדרשה מבוארת. .
(ב"ק צ"א ב') עד רדתה. ת"ר, אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות משלשה ימים קודם לשבת ^סדמבואר בפסוק הקודם בדרשה ימים רבים. , ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר, עד רדתה – אפילו בשבת ^סהר"ל דהכונה שלא תרפה ממנה עד רדתה, וא"כ ממילא גם בשבת אסור לרפות ולהפסיק. .
(שבת י"ט א')

מאמרים על הפרק

האיסור לעקור עצי פרי

"האדם עץ השדה"

מלחמת הקודש

כי ד' אלקיכם ההֹלך עמכם להלחם לכם עם אֹיביכם להושיע אתכם

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק